הכל תקין ולמרות זאת קיום יחסים הופך לסיוט

שלום וברכה.
אני בן 49. מזה שנים רבות  (12 לפחות) אינני חש צורך בקיום יחסים.
לפני מספר שנים החלטתי לעשות מעשה ולהתחיל לטפל בעצמי. הן בגלל ההזנחה של רעיתי, הן בגלל הדימוי העצמי המתסכל והן בגלל הצורך שאני חש בכל זאת להנות מהדבר.
ביקרתי גם במרפאתך. הפנית אותי לבדיקות טסטוטסטרון שונות ומגוונות. כדי לבצען בקופת החולים, נאלצתי לעבור דרך רופא המשפחה ולקבל ממנו הפניה.
בדיעבד, הסתבר שהרופא עצמו נושא בתואר אנדוקרינולוג. מאותו רגע, הוא החל להביע דעתו בענין והוציא לי את הרוח מהמפרשים.
אתה ראית בבדיקות חוסר טסטסטורון. הוא לא. התעקש על כך שאני במצב מעולה מבחינה זאת. פניתי לאנדוקרינולוג נוסף ואף הוא אישר את הדברים. כלומר, מבחינה פיזיולוגית, אני תקין לחלוטין.
כרגיל, ברגע שהכל תקין, מפנים אותך לטיפול פסיכולוגי. אולי אתה לחוץ. אולי אתה מתוח. אולי ואולי ואולי….
נאלצתי לעבור גם את התהליך הזה עד שנקעה נפשי ממנו. קשקושים בגרוש. שום אמת אין בהם וחבל על כל שקל שהשקעתי ברופא המטפל.
הבעיות קיימות אצלי, הן בקשר עם זוגתי והן באוננות עצמית. כך שלפסיכולוגיה אין מקום בבעיות הללו.
עלי לציין שבהמלצתך, נטלתי ויאגרה, החלפתי לסיאליס, עברתי לסיאליס יומי, ואף מרחתי ג׳ל על השכמות, בהמלצתו של אותו מטפל זוגי מוסמך.
דבר לא עזר!
הפרט היחיד בו חל שינוי עם נטילת הסיאליס היומי, זה שהאיבר מעט חזק יותר בשיגרה. תחושה נעימה. תוספת קטנטנה לתחושת הגבריות, אך לא מעבר לכך.
אינני מצליח להתגרות מינית משום דבר. גם בחורה עירומה שתעמוד מולי לא תעמיד אותו. הוא ישאר מת, גם אם בתוך תוכי מתעוררת התרגשות כלשהי.
למדתי כבר שאין כל קשר בין ההתחוללות בבטני להתחוללות שאיננה מתרחשת בין רגלי.
וכשכבר איכשהו אני מצליח להעמיד אותו (באוננות פי כמה מאשר בקיום יחסים), בשניה בה ידי, או ידה של הפרטנרית, מרפה ממנו, הוא צונח למוות.
התיסכול עצום.
אין בי כל חשק לקיום יחסים. זה משפיל ומתסכל מכל בחינה שהיא.
במהלך התקופה הארוכה הזו, ביקשתי לבצע שוב את כל הבדיקות האפשריות (כולל ״פרי טסטסטורון״) שוב נתקלתי בתוצאות מרשימות וטובות. כך שאני חש חוסר אונים מוחלט. אם הכל טוב, איך זה שהכל לא טוב?
אשמח לתגובתך בהקדם.