תחושת בושה שנוצרה בקיום יחסים עם בן הזוג, יש מאין

היי,
בחודשים האחרונים אני מאוד מתקשה לקיים יחסים עם בן הזוג האהוב והמקסים שלי, שאני מאוד נמשכת אליו ומרגישה גם חשק רב לכך. הסיבה היא תחושת בושה פנימית שהתפתחה לי. זה מאוד משונה כי ירדתי במשקל למשקל בו אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב עם עצמי, התחלתי להתאמן ולהתחטב, ויש בי משהו שמתקשה למרות כל האושר החדש ליזום. אני מרגישה בושה שמשתקת אותי ואני לא יודעת להסביר. אני מרגישה שהחשק שלי גבר, בגלל השינוי החיצוני המגניב שעברתי, אך מצד שני בושה גדולה ליזום או להראות שאני מעוניינת. בן הזוג שלי לחלוטין מודע, אנחנו מדברים על הכל בתקשורת הכי פתוחה שיש, ואנחנו לא יודעים להסביר מה זו התחושה הזאת שהתפתחה אצלי. אני בכלל לא יודעת להגיד אם זה קשור למראה שהשתנה, לתחושתי לא, כי הוא רק גורם לי ליותר חשק. לפני כמה ימים אמרתי שאני עושה צעד ויוזמת, כי הוא מאוד סבלן ומודע לקושי שלי עכשיו אז הוא לא לוחץ עליי. ברגע שיזמתי, הוא אמר ״אווו״, כזה של התלהבות ושמחה, של התרגשות והפתעה. ההפתעה הזו שהוא הביע, גרמה לגוף שלי להשתתק ולהתבייש ומיד שיתפתי אותו שאני נאלצת לחזור בי. אני לא יודעת מה יש לי וקשה לי כלכך, גם כי אני באמת רוצה, ופשוט בושה פנימית מונעת ממני מלהפגין את המיניות שבי.
אני כן יודעת לומר שמיניות אף פעם לא הייתה שיח פתוח בבית שלי, שלאיברי מין הומצאו בילדותי שמות ילדותיים אחרים ושמעולם לא נאמרו כאן המילים פות או פין. כדיי להיעזר באמא שלי כדיי להתחיל לנטול גלולות, רשמתי לה כשהייתי בכיתה י״ב (אני בת 23) הודעת וואטסאפ מרוב בושה לדבר על כך פנים מול פנים. היא הגיבה בצורה נהדרת, לא מביכה ולא מתנגדת, ועדיין אין דיבור כזה אצלי במשפחה (אני עדיין גרה עם הוריי ואחיי). אני חושדת שזה קשור לבושה שאני מרגישה עכשיו. אבל למה בתחילת הקשר לא הייתה לי שום בעיה אם כך, ורק עכשיו הבושה הזאת התפרצה? גם מול בן הזוג שלי אני לא אומרת את המילה ״פות״. זה היה מאז ומתמיד. אבל למה עכשיו אני מרגישה בושה מלרצות את האקט הזה? למה אני לא מרגישה בנוח עם בן הזוג שלי שהוא הכי מכיל ומתקשר בעולם? מה קרה לי פתאום?
אשמח אם מישהו יוכל לשתף מנסיונו או לחלוק איתי עצות.
תודה רבה וסליחה על האורך.