האם זוגיות 'מוכרחה' להיות יסוד חשוב בהגשמה עצמית של כל אחד ואחת?

'תפיסה מקובלת בפסיכואנליזה גורסת שעל מנת לחיות חיים בריאים ומספקים על האדם להיות מסוגל לאהוב ולעבוד'
כך לפי פרויד:)
רבים מפרשים זאת כהנחיה חד משמעית לתור אחר זוגיות כל הזמן ואם יש כזו לדבוק בה בכל מחיר?
אני טוענת שניתן לחוות אהבה הדדית ובריאה גם בצורות אחרות: אהבת משפחה,
אהבה לילדים בהורות יחידנית (ואני מתייחסת לאנשים שוויתרו על זוגיות מכל מיני סיבות והחליטו 'להתמקד' בגידול ילד/ה לבד)
אהבת חברים, ואם אתה אמן מצליח אז גם אהבת מעריצים
🙂
בעולם שבו יש מכל וכל :
א-מיניים מבחירה
אל-הוריים מבחירה
(:אני אישית משתייכת לקב' של נשים שלא רוצות ילדים)
למה שלא יהיו גם אל-זוגיים מבחירה?
אני גורסת שלא רק לכל כלל יש יוצא מהכלל
אלא שגם לכל 'יוצא' מהכלל יש 'יוצאי דופן' משלו:)
אני שואלת, האם תפקידו של מטפל זוגי טוב בחלק מהמקרים אינו גם:
* לדעת לעודד מטופל/ת להרפות ולא להתעקש לחוות חוויות שליליות בכל מחיר?
* לסייע לאנשים להבין טוב יותר מהם הצרכים שלהם, ובהתאם לכך למצוא זוגיות
או לפעמים במקרים מסוימים לסייע למטופל/ת להם להחליט שעדיף להם לבד?
 
בברכה
איזולה בלה
(אל הורית גאה)
:))